מה קורה כאשר זיכרונות העבר מתעוררים מחדש? כאשר חיים שלמים, בהם גם חוויות טובות שנבנו מעל גבי הטראומה, נמחקים מהזיכרון והאדם נותר אל מול האימה שכה היטיב להדחיק? על התמודדות עם דמנציה ואלצהיימר בקרב ניצולי שואה

השלב הראשון של הדמנציה מאופיין בפגיעה ובדעיכה של הזיכרון לטווח קצר. זהו השלב שבו הזיכרונות הקדומים, אשר חלקם היו שמורים היטב בזיכרון לטווח ארוך, צפים ועולים. החולה עלול לשכוח מי יצא את דלת ביתו לפני רגע, אולם לזכור לפרטי פרטים את שנות ילדותו.

כאשר אנו מדברים על זיכרונות קדומים בקרב ניצולי שואה, אנו מדברים על שנים של אימה וזוועה, של זיכרונות קשים וכואבים שקשה לחיות ולתפקד בצידם. אצל רבים, הודחקו השנים האלה ואוחסנו במקום עמוק, בטוח, לטובת תפקוד וחיים מלאים ככל האפשר.

אך כאשר הזיכרונות האלה שבים ומציפים, נדמה שהניצולים חווים אותם מחדש: הם שבים אל החיים בגטו, אל אובדן הוריהם, אל המחלות, הרעב, הפחד והמוות המקיפים מכל עבר. לעיתים, הם חוזרים לדבר בשפת אמם, מה שמוסיף על קשיי התקשורת וההבנה של מצבם.

בשלבים מתקדמים יותר של המחלה, נוטים חולי דמנציה בכלל למלא את החורים בזיכרון באמצעות דמיונם ולהמציא סיפורים שנדמים להם ממשיים ומוחשיים, הכוללים גם הזיות ופרנויה. בקרב ניצולי שואה, אפשר להיתקל בחולים המשוכנעים, למשל, שהנאצים חזרו לשלטון, או שהם נמצאים במחנה השמדה, עדים שוב ושוב לאימת תאי הגזים. חולים אלה מתמודדים עם חרדה עמוקה, לילות נטולי שינה וימים מסויטים.

עבור אלה, אפילו התנהלות יומיומית שגרתית, כמו בדיקה רפואית או כניסה למקלחת, עלולה להיות קשה וטראומטית. אצל אלה אפשר לאבחן התנהגויות אובססיביות כמו אגירת מזון בשל פחד מרעב, סירוב להתקלח, התקף חרדה אל מול צורך בביצוע הליך רפואי. לעתים תהיה התגובה כרוכה בצעקות, בפרצי בכי, השתוללות ואף אלימות.

מתוך הבנה, ולו חלקית, של המתחולל בנפשם, אפשר להתכונן לתגובות הקשות ולהקל מעט על התמודדות החולים עם היומיום: בעת קבלת טיפול רפואי, יש ליצור סביבה רגועה ונעימה ככל האפשר ולהשתמש בשירותי מתורגמן בעת הצורך.

•  כדי להגביר את תחושת השליטה אצל המטופל מומלץ להימנע מהאכלה כפויה, ולהעדיף מתן תרופות דרך הפה ולא בזריקה.
•  במקום להתנגד לאגירת המזון האובססיבית, מומלץ להחליף את המזון המתכלה במזון משומר.
•  למניעת החרדה הנפוצה מירידה במשקל, יש לשמור על דיאטה מאוזנת.
•  כאשר החולה מוצף בזיכרונות, אין להתווכח איתו אלא לתת תוקף לתחושותיו ולנסות להרגיעו “בתוך הסיפור” שלו. ההתנגדות לסיפור רק תחריף את החרדה.
•  כדי להחזירו ל”כאן ועכשיו”, אפשר לנסות לעורר בחולה תחושה מסוימת, באמצעים שונים. נמצא שלכל אחד יש דרך משלו לחזור אל ההווה: זה יכול להיות ריח מסוים (למשל קפה), או שיחה בענייני דיומא (למשל ספורט, אופנה, או פוליטיקה).
•  יותר מכל, מומלץ לשמור על סדר יום פעיל ומלא ככל האפשר, שימנע את השקיעה בזיכרונות הקשים ויעניק לחולים ניצולי השואה את נחמת האחיזה בהווה.